סיטואציה די פשוטה לדעתי וגם די מוכרת. ישבנו אני ואמא שלי בארוחה משפחתית, במרפסת, בזמן שעורכים את השולחן ומתארגנים לישיבה. אמא שלי, שחזרה לעשן הדליקה סיגריה ועדכנה אותי בקצרה על האירועים האחרונים בחייה. אמא שלי היא סוג של אשת רנסאס: מטפלת במגוון רחב של טיפולים, מייצרת קוסמטיקה טבעית, מנחה ומעבירה סדנאות קבוצות לימוד ועוד ועוד... חשבתי שיהיה נחמד לשתף אותה בסיפור ההמשך על מפגש שיזמתי עם קבוצת בנות של איג"י בנושא החקירה. אז המשכתי בצורה טבעית והמשכתי את הסיפור שהתחלתי מלפני שבועיים כששוחחנו בקצרה. סיפרתי שהמפגש קרה והיה מאוד מעניין ושנראה שהייתה התלהבות וזה.. ואז היא קוטעת אותי ושואלת "רגע, אתה היית תלמיד בשיעור ואז נתת הרצאה? לא הבנתי?" זה השלב שבו נלדק לי הפיוז! "איך אני שונא שלא מקשיבים לי" אמרתי לעצמי, ומיד הזכרתי לעצמי שזה לא חדש, היא שכחנית ובדרך כלל לא מרוכזת. אספתי את עצמי בכל זאת, שמרתי על ארשת פנים סבלנית כביכול, וחזרתי על הדברים שלי שוב. בסוף היא הבינה, לא נראה שהיא התרשמה כל כך (אבל זה כבר סיפור אחר לחקירה) ונכנסנו להתיישב ליד השולחן ולאכול עם כולם.

למרות כל הצגות והנסיון להראות שהכל רגיל ושאני סבלני, מקבל ושליו, בתוך תוכי בערתי מכעס אכזבה ובעיקר תחושות קשות ומאשימות שמחברות לי את הסיפור על אמא שלי למליון ואחת סיטואציות בהם היא לא הקשיבה לי מספיק, לא זכרה על מה דיברתי או בכלל לא התעניינה או חשבה לחזור ולשאול. ידעתי בתוכי שהכעס והסבל הם אחריות שלי ושואלי הגיע הזמן לבדוק ולחקור סוף סוף מה האמונות שיש לי עליה ומה מהות הויכוח שיש לי עם הסיטואציה שמסבה לי כל כך הרבה מתח.

ישבתי לבדוק את זה והוצאתי את המחשבה הבאה לחקירה אמא צריכה להקשיב לי

להלן הממצאים:

האם זאת האמת?
-כן

אמא צריכה להקשיב לי, האם אני יכול לדעת בוודאות שזאת האמת?
- לא(אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות(

איך אני מגיב, מה קורה לי כשאני מאמין למחשבה?

-רגשית
נעלב, פגוע ממנה, נאטם רגשית ומתאמץ להראות שהכל בסדר ושאני לא צריך ממנה כלום

-מחשבתית
באותו רגע המחשבה שלי הולכת לאירועים מהעבר שרציתי את התשומת לב שלה ולא קיבלתי. עולה לי הזכרון שבתור נער קבעתי איתה שנראה ביחד את הפרק הראשון של אלי מקביל שרק הגיע לארץ רק כדי לגלות שהיא עשתה תוכניות אחרות. רואה את עצמי רחוק ממנה, לא יוצר קשר ולא משתף כדי להחזיר לה ולהראות לה שאני לא צריך אותה או את הקשב שלה

- פיסית
מתכווץ, בערה בבטן העליונה, דם עולה לי לפנים ואני מרגיש את החום מתפשט, כיווץ בגרון ובנשימה

-בעסק שלי מי אתה כשאתה מאמין למחשבה
אני בעסק שלה, במה היא צריכה לעשות או לא לעשות

מי תהיה ללא המחשבה "היא צריכה להקשיב לי" ?

אני יושב מולה, רואה שהיא מתאמצת לחשוב על משהו, היא נראת מוטרדת קצת, עסוקה בדברים אחרים בראש. אני רגוע, נושם רגיל, אין לי שיפוט על מה היא צריכה לעשות באותו רגע יש פשוט אותי, אותה ואת השיחה בינינו. אני משתף את הסיפור שלי ואני מתרגש לעשות את זה. מרגיש טוב עם עצמי לגבי השיתוף. אני נייטרלי .ופתוח, מחובר לרגע הזה אני בעסק שלי

1. אמא לא צריכה להקשיב לי
- זה העסק שלה ואין לי שליטה על זה
- באותו הרגע, זאת רמת הקשב המקסימלית שלה ואין אפשרות ליותר או פחות, זה מה שיש
- היא לא צריכה להקשיב לי, זה התפקיד שלי

2. אני צריך להקשיב לאמא
- במחשבה לאחור, היא באמת ניראת טרודה ולא נינוחה כל הערב, לא חשבתי לשאול מה איתה או להקשיב לה במקום התמקדתי בעצמי
- אני יכול להיזכר בהמון מקרים בהם אני לא מקשיב, מחכה שהיא תסיים את הסיפור, שופט אותה ומריץ מחשבות עליה תוך כדי
- זה הדבר היחידי שיש לי שליטה עליו, על עצמי

3. אני צריך להקשיב לעצמי
- אינספור מקרים שאני יכול להיזכר שהייתי צריך להקשיב לעצמי, אך באותו הרגע להקשיב לעצמי זה לתקשר את מה שאני מרגיש, להרגיש בטוח בסיפור שלי בלי ציפיות ולשמוח על השיתוף עצמו והחוויה
- אזורים נוספים שאני צריך להקשיב לעצמי הם ברצון שלי לצמצם שעות בעבודה הרגילה
- כי זה העסק שלי ורק שם יש לי שליטה

עד כאן החקירה, מחכה לראות מה יעלה בסיטואציות דומות מולה או מישהו אחר. למדתי על עצמי שמאוד חשובה לי ההקשה והתשומת לב מהצד השני. אני חושב שכשאני מרגיש בנוח עם זה, בלי ציפיות לא מציאותיות לגבי מה הצד השני צריך או לא צריך לעשות, אני יכול להרגיש בנוח לתקשר את זה, לבקש תשומת לב באותו הרגע או לפנות תשומת לב לצד השני במקום. הבחנתי שכשאני מצפה ממישהו להתנהגות אחרת באותו הרגע, אני סובל וכל תשומת הלב שלי הולכת למקום הזה ואז אני זה שלא מקשיב.

מוזמנים לשתף, מי אתם צריכים שיקשיב לכם?